<h1>כל בו סימן קמ"ה</h1>
<h2>דף יב:</h2>
הנודר לצום עשרה ימים באי זה יום שירצה והיה מתענה ביום אחד מהם והוצרך לדבר מצוה או מפני כבוד אדם גדול הרי זה אוכל ופורע יום אחר שהרי לא קבע הימים בתחלת הנדר. נדר שיצום היום ושכח ואכל משלים לצום. נדר שיצום יום אחד או שנים וכשהתחיל לצום שכח ואכל אבד תעניתו וחייב לצום יום אחר.
ומי שראה חלום ביום ונפשו עגומה עליו אם [לא] טעם כלום ישלים את יומו בתענית וזהו ענוי שעו'.
<h2>דף יג:</h2>
לרב יהודאי ז"ל. צבור שהתענו ושליח צבור לא התענה יורידו לפניהם מי שהתענה שמי שלא התענה אי אפשר לו לומר עננו.
<h2>דף טז:</h2>
ושליח צבור שאומרים לו הקהל שיתעטף בציצית בשעת התפלה ועונה ואומר אינו רוצה ואומרים לו מפני מה והוא אומר מפני שאמר הכתוב וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם כל מי שאינו עושה כל מצות השם אינו מתעטף בציצית. כגון זה ראוי להוכיחו ולהודיעו שלא נאמר ועשיתם את כל מצות ה' למען תעשו לכם ציצית וראיתם. אלא והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם. לא הזהיר הכתוב על הציצית על מנת שיעשה כל המצות אלא כדי שיהא לו לזכרון לראותו ואולי יעשה כל המצות כענין שנאמר למען תזכרו ועשיתם ואם עשה כן הרי קיים את כולן. ואם קיים מצות ציצית ולא עשה מצות אחרות אינו נענש על הכל. ולא עוד אלא שבזמן שלא קיים מצות ציצית ענשו על שאר מצות. ואם לא חזר בו כיון שמעיז פניו לזלזל ולגלות פנים בתורה ראוי להעבירו ובלבד שלא יעמידו אחר כמוהו שאינו הגון.
לרב יצחק בן יעקב אלפס"י ש"צ שעושה דברים שאינם הגונים כגון שמוציא מפיו דברי נבלות וכיוצא בזה כגון שמרנן בשירי הערב (א"ה ישמעאל) ממחין בידו שלא לעשות כן ואם אינו שומע מסלקין אותו ועליו ועל כמותו נאמר נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה. לרב האיי ז"ל שליח צבור שיצא עליו שם רע ונחשד באשת איש וראוהו נשים כשרות ונדחה מלהתפלל אחריו. אחרי כן הראה עצמו כי עשה תשובה וכי הוא יושב בתענית כל ימיו ובעת שנחשד החרים על עצמו אם עשה זה המעשה אלא שמתוך דבריו נראה כי היה לו יחוד עמה אמרו מקצת שמותר להתפלל אחריו ומקצת אמרו שלא יתכן לקובעו ש"צ לעולם. יורנו אדוננו הגאון האמת. תשובה שורת הדין שאין לך דבר שעומד בפני תשובה אלא כל השבים שהקדוש ברוך הוא יודע כי נתחרטו על מה שעברו מן הכעור וכי שמו אל לבם שלא ישובו עוד לכמוהו הוא מוחל להם. ובני אדם אף על פי שאינן יודעין הנסתרות ואין להם אלא הנגלות כשעבר זמן הרבה ואין נראה עליו לא בגלוי ולא בסתר דבר שלא כהוגן והלב מאמין בו כי חזר מקבלין אותו כמו שאמרו חכמים [ע"ז ז' ע"א] וכולן שחזרו בהן אין מקבלין אותן עולמית דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר חזרו בהן במטמוניות אין מקבלין אותן בפרהסיא מקבלין אותן. איכא דאמרי עשו דבריהם במטמוניות מקבלין אותן בפרהסיא אין מקבלין אותן. רבי יהושע בן קרחא ורבי שמעון אומר' בין כך ובין כך מקבלין אותן משום שנאמר שובו בנים שובבים אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן הלכה כאותו הזוג. אבל ביום תענית אין מורידין אותו לפני התיבה בזה לפי שאין פרקו נאה וכבר יצא עליו שם רע בילדותו.
תשובת שאלה מה שכתוב בדין החזן שאין מסלקי' אותו מאומנותו אלא אם כן נמצא בו פסול והבאת על זה ראיו' יפה כתבת ויפה דקדקת. ועוד שנינו [גיטין נ"ט ע"א] מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום ואוקימנא בגמרא מפני חשדא. ועכשיו נהגו כל קהלות הקדש למנות אנשים על צרכי צבור לזמן ובהגיע זמנם יצאו אלו ויכנסו אחרים תחתיהם וכן לחזן וכן לקופה של צדקה והמאור וכן על המס ושאר דברים הצריכין לצבור בין שנוטלין שכר עליהן בין שאינן נוטלין ואפי' לא קבעו להם זמן סתמן כפרושן אחר שנהגו בכך והמנהג כהלכה הוא שכל הדברים תלו אותן במנהג ואם מפני החשד כיון שנהגו לבא חליפות נסתלק החשד שכשרי' שבדורו' נושאים במשא הרבים ובצרכי הצבור ואחר כך מסתלקין ובאים אחרים תחתיהם אם כן דין ממון חשד אין כאן.
שליח צבור שמרננין עליו העם שנתפס עם הנכרית אם נתברר דבר זה בשני עדים כשרים שנתפס עמה תפיסה שהיה חייב עליה מלקות ועדיין לא לקה ולא נכנע ולא עשה תשובה או שמסר אדם מישראל ועדיין לא שב מרשעו או שאמר ליהודי אחד אלך לשופטי העיר לעכו"ם ואומר להם כי כל הגניבות שגנבו בעיר אצל פלוני היהודי הם או שאמר ליהודי הריני הולך לבית (דוד) [דואר] ואומר לו אתה גנבת לפלו' ויתלה אותך שר העיר אף על פי שלא עשה דבורו פירו' כגון שנצל הנמסר מחמת שעמד לו רוח והצלה ממקום אחר הרי הוא נפסל על זאת וראוי להעבירו. אבל ברננה שמרננין אחריו שלא בעדים אינו נפסל. והמאיים על חבירו למוסרו לעכו"ם ולא מסר אף על פי שמכוער הדבר אפילו לשאר אדם שאינו שליח צבור אינו נפסל כל כך להעבירו אלא שגוערין בו ומתרין בו שאם יוסף לומר כדברים הללו שיעבירוהו ממעלתו ואם הוסיף במרדו ראוי להעבירו.
<h2>דף כח:</h2>
ועל הלל בכל מקום שקורין הלל מברכין לגמור או לקרו'.
<h2>דף ל.</h2>
תשמי' המט' בכל השנה מותר חוץ מתשעה באב ויום הכפורים.
